פארק המעיינות: עולם בתוך עולם

בעזרת מצלמותיו, עידו גופר מקיבוץ ניר דוד חושף עולם שלם של חיות בר בפארק המעיינות בעמק בית שאן. האם אפשר ללמוד מהעולם הזה משהו על הארץ שמקיפה אותו?

גירית מצויה בפארק המעיינות. צילום: עידו גופר

אחד מתחביביו של עידו גופר, סטודנט להוראת גאוגרפיה מקיבוץ ניר דוד, הוא תיעוד חיות בר בפארק המעיינות בעמק בית שאן. דורבנים, גיריות, תנים שועלים ושפני סלע הם רק כמה ממיני בעלי החיים שנקלטו בעדשות מצלמותיו.

"הגעתי לזה דרך פרויקט של המועצה. פרויקט של ניטור מגוון ביולוגי שנקרא "מבטבע" שהצטרפתי אליו לפני שלוש שנים. פרויקט שעובד על שימוש באפליקציית iNaturalist – מצלמים מה שרואים, מעלים לאפליקציה, וזה משמש ביג דאטה לכל מיני חוקרים, למקבלי החלטות וכן הלאה", מספר גופר. "במסגרת הפרויקט לקחתי אזור מסוים והתחלתי לנטר אותו. ראיתי שאני מפקשש משהו שקורה שם באזור, שכשאני בא ומסתובב ומצלם עם הטלפון אני מפקשש את התיעוד שלו. התגלגלה לידיי איזו מצלמת שביל דרך המועצה והתחלתי לשחק עם זה. נדלקתי. גיליתי עולם שלם שבעצם מתקיים לנו מתחת לאף ואנחנו לא כל כך מודעים אליו. מאז רכשתי כמה מצלמות משלי ואני עוסק בעיקר בתיעוד".

גופר אמנם אינו חוקר אקדמי, אך ההתבוננות בשטח ובבעלי החיים המאכלסים אותו הביאה אותו למספר מסקנות. לדבריו, "פארק המעיינות זה אזור תיירותי וחקלאי עם מעל מיליון מבקרים בשנה, וזה מדהים איך מצד אחד המערכת הזאת מתפקדת בתוך כל הכאוס הזה של מטיילים ומנגלים ורמקולים וכל מיני מריעין ובישין, ומצד שני אני יותר ויותר מבין כמה מעט שטח נשאר לחיות בתוך הקומפלקס הזה שנקרא הפארק.

"פארק המעיינות הוא מין יציר כלאיים לא קונבנציונלי. כלומר יש לו חלק שהוא שמורת טבע, אך הוא גם מכיל בתוכו שטחים חקלאיים של הקיבוץ, בעיקר של ניר דוד וגם קצת של מסילות ורשפים. יש שם גם שדות וגם לולים וגם מטעים. הוא פארק חינמי ופתוח לקהל, אבל אסור להיכנס עם רכב. ובתוך כל התוהו ובוהו הזה מצד אחד מתקיים עולם מאוד מעניין ומאוד יפה לראות שהוא מתקיים, ומצד שני הוא מתקיים בשוליים מאוד צרים שנשארו בפארק כשטחי מחיה של החיות. זה לא אומר שהם לא מגיעים משם לשדות החקלאיים ונהנים ממה שמגדלים שם, אבל כשטחי מחיה הם מאוד מצומצמים".

בשל האיסור על כניסת כלי רכב לשטח הפארק נדיר לראות בו בעלי חיים דרוסים, בניגוד לכבישים המקיפים אותו. "המיקרו שאני עובד בו, המצב בו טוב. אני מתעד בפארק, אז אני בעיקר מתאר את מה שקורה באזור הפארק ובאזור הקרוב של הקיבוץ שלי, שיחסית לתוהו ובוהו של גוש דן המצב בו טוב. לא שאני לא רואה חיות דרוסות בצידי הדרכים, אבל לפחות הכביש המקומי הוא כביש חד-מסלולי פתוח. אבל ככל שהמדינה הולכת ונעשית יותר ויותר צפופה, אז כמות הרכבים על הכבישים והעומס הולכים ועולים, וכאן נכנסים אלף ואחד שיקולים של החל מיוקר המחיה ולמי בונים ואיפה בונים ודרישות אקולוגיות כאלה ואחרות, דרישות סביבתיות... מי שמתעסק עם זה יותר באזור שלנו זו היחידה הסביבתית של המועצה או רשות הניקוז שבסך הכול עושות עבודה טובה בסיפור הזה. אבל במכלול השיקולים לא תמיד טובת בעלי החיים תופסת את המקום הראשון. אחרי הכל – הם לא מצביעים לכנסת", מסכם גופר.