איך צבועים מתאבלים

הצבועים לא שוכחים את מתיהם, ויש להם טקסי אבלות מרתקים ונוגעים ללב. האומנית עינת שטקלר זכתה ללכוד טקס כזה בעדשת מצלמתה.

בשנים האחרונות עוסקת אומנית הסביבה והקהילה עינת שטקלר בצילום חיות בר באזור הערבה לצורך העלאת מודעות סביבתית דרך שפת האומנות, כשהדגש הוא על צבועים. לפני כשלוש שנים היא הבחינה בתופעה מסקרנת בעת שערכה תצפית על צבוע שנדרס.

"זיהיתי זכר מגיע לפגר של גור שנדרס, וראיתי שבמשך תקופה ארוכה הוא לא אוכל ממנו, אלא רק מרחרח. ידוע לי מתצפיות אחרות שעשיתי שצבועים כן אוכלים צבועים, אז זה קצת גרם לי להרמת גבה. פניתי לישראלי שחוקר נמרים בהודו, ולפי המימיקה של הפרצוף הוא אמר לי שיש פה איזושהי תופעה של עצבות. אז כתבנו מאמר על התופעה הזאת ומאז פשוט התחלתי לעקוב אחריה בצבועים נוספים שנדרסו או מתו. כשבני המשפחה באים לבקר, חלקם אוכלים וחלקם לא. אני יכולה להעיד שעשיתי גם בדיקות גנטיות ומצאתי קשרים משפחתיים בין הצבועים שהתאבלו", מספרת שטקלר.

צפו בתיעוד:

צילום: Einat Shteckler Zilberzvaig

וזו לא הייתה התגלית המפתיעה היחידה באותו תיעוד. לדברי שטקלר, "אני מכירה את הנפשות הפועלות. ראיתי את הפגר, שהבחנתי שהוא זכר, והצבועה שהגיעה היא נקבה שאני מכירה שעברה כמה הריונות. הבחנתי שבמפגש הראשון שהיא הגיעה היו ברקע שלושה צבועים, שאני לא יודעת להגיד אם הם גורים או בני משפחה נוספים. היא פשוט הגיעה לפגר, רחרחה וניסתה לקחת אותו, אבל הוא היה לה כבד מדי. היא גירדה אותו וניסתה לנשוך אותו, אבל לא הצליחה. אז היא פשוט ניגשה לגורים ועשתה מין סיטואציה כזאת של ראש על ראש.

"כבן אדם שמביט מהצד אני יכולה להגיד שאולי היא בישרה להם משהו, או שזה איזשהו קוד משפחתי של טקס מסוים. אני לא מכירה את הצבועים יותר מדי מהבחינה של האבלות, אבל זה נראה לי משהו מאוד חריג. קרה שם דבר מאוד מעניין: כמעט שלא הגיעו בעלי חיים וכמעט שלא אכלו את הפגר. מי שכן עשה שם עבודה זה זוג עורבים חומי עורף, שבמשך כמעט חודש ימים היו מוציאים את השיער של הצבוע ונעלמים באופק, כנראה לבניית איזשהו קן. ניסיתי לראות את טווחי הזמן מתי הם חוזרים כדי לאמוד את המרחק של הקן. אז ראיתי שאם הם מתרחקים, הם מגיעים אחרי שעה בערך. עוד ציפור מעניינת שמגיעה לשם זה החנקן, שידוע כציפור שיר וכטורף. זה גם כן מאוד מעניין שהחנקן הגיע לשם. חוץ מזה, שום בעל כנף לא הגיע".

ומה אפשר ללמוד מהתצפיות של שטקלר על מצב שימור הצבועים בארץ? למרבה הצער, התמונה עגומה. "אני יכולה להגיד באופן כללי מה קורה בדרום. בתצפיות שלי אני רואה משנה לשנה שכמות הצבועים הולכת ופוחתת. מכיוון שאני חולשת על תא שטח מסוים וראיתי בעבר במצלמות שלי צבועים שהיום אני לא רואה אותם, אני מניחה שבדריסות הם הלכו לעולם שכולו טוב יותר. אך בואו לא נשכח שיש לנו כאן את גבול ירדן. אין לי שמץ של ידע מה קורה כשהם עוברים לירדן, כי אני יודעת שהמוסלמים קצת פוחדים מהם ויש להם כל מיני דעות קדומות עליהם, אז יכול מאוד להיות שמחסלים אותם. בתצפיות שלי אני רואה פחות ופחות צבועים בתקופה האחרונה".

בישראל חיים כמה מאות צבועים ממין צבוע מפוספס, שאוכלוסייתם מתפרשת על פני כל הארץ, מגבול הצפון ועד לאזור אילת. לפי ההערכות, אוכלוסייתו העולמית של מין זה מונה פחות מעשרת אלפים פרטים, והוא מוגדר "קרוב לסיכון". בישראל המין מצוי בסכנת היעלמות מהארץ, כשאחד האיומים העיקריים עליו הוא דריסות.

אנחנו בעמותת מעברים בטוחים לחיות בר פועלים למיגור תופעת הדריסות.